אביבה זהבי-אסא    Aviva Zahavi-Asa  

 

אבי, הרב חיים אסא, ז"ל, נפטר בקליפורניה בגיל 83 ביום ירושלים.  היתה לו הזכות לעזוב את העולם הזה מוקף במשפחתו ובהמון אהבה. בפרשת השבוע שלנו, פרשת חקת, אנו קוראים על מות אהרון ועל התגובה של בני ישראל.  "ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל".  כאשר קראתי את הפסוק הזה, מאוד התחברתי לחוויה של האובדן של מנהיג ידוע ואהוב.  במשך חייו, אבי הצליח להשפיע באופן אישי על אלפי אנשים כרב רפורמי וכמנהיג יהודי והשגיו היו רבים ומשמעותים.  האובדן שלי ושל משפחתי לא היה רק אובדן אישי אלא אובדן ציבורי של קהילות יהודיות רבות ובהרבה מובנים אובדן של כל עם ישראל.   

 

אבי נולד בעיר בורגס שבבולגריה, שם סבי היה המנהיג של הקהילה היהודית.  הוא איבד את אמו בגיל 7 ועלה לארץ בגיל 13 ב-1944 עם אביו ואמו החורגת.  בגיל 20 הוא איבד את אמו החורגת. 

 

בארץ הוא למד במקווה ישראל ושמר על כביש ת"א-ירושלים במשך מלחמת השחרור.  בזמן שהוא שירת בצה"ל, הוא היה קצין ועזר להקים את הנח"ל.  הוא היה קצין הנח"ל הראשון שסיים קורס צנחנים ואח"כ שירת  בשב"כ.

 

ב- 1954 , בגיל 23 ,  הוא נסע לארה"ב ללמוד לתואר בחקלאות.  הוא למד כמה שנים בקליפרוניה ובשנה האחרונה של לימודיו, הוא הוזמן ע"י הקהילה היהודית במדינת אריזונה לסיים את למודיו שם. בזמנו היו הרבה סטודנטים עירקיים בקמפוס של האוניברסיטה שהיו מאוד אנטי ציונים וקולנים בהתנגדות שלהם למידנת ישראל.  הקהילה היהודית החליטה להביא סטודנט ישראלי לקמפוס של האוניברסיטה כדי להשמיע קול אחר על ישראל וכך אבי התחיל את קריירת ההסברה שלו לטובת ישראל שנמשכה במשך כל חייו.

 

במשך שנים אלה, הוא התחיל לעבוד במחנות קיץ יהודים בקליפורניה ובאחד מהם הוא פגש את אמי, אייליין, כאשר היא היתה בת 17 והוא היה בן 28.  בתוך שנה הם התחתנו ובהמשך הביאו 4 ילדים לעולם.   במשך הזמן שהוא עבד במחנות קיץ יהודים, הוא התחיל להתעניין בהסטוריה של עם ישראל.  בתחילה, הוא לא היה מעוניין ללמוד לרבנות אבל אחרי שהוא התחיל ללמוד בהיברו יוניון קולג' הוא הבין שכדי להשפיע על הקהילה היהודית, הדרך הכי טובה היא ללמוד להיות רב רפורמי.  

 

החיים של אבי התמקדו בשירות לקהילה היהודית ולעם ישראל.  לאחר שהוא סיים את לימודיו בהיברו יוניון קולג', הוא לקח את אמי ואותי לבאונס איירס, ארגנטינה, שם גרנו במשך שלוש שנים, שבמהלכן הוא ניהל את התנועה ליהדות מתקדמת בדרום אמריקה וייסד את בית כנסת עמונאל.  כאשר חזרנו לקליפרוניה, הוא שירת כרב של בית כנסת בית תקווה בפולרטון, קליפורניה במשך 30 שנה.  כאשר הוא הגיע לבית תקווה, הקהילה מנתה כ-30 משפחות וכאשר הוא סיים את עבודתו שם הקהילה מנתה כ-400 משפחות.  שנים ספורות לאחר שהוא יצא לפנסיה, הוא התחיל לעבוד כרב בתוך בתי חולים של מדינת קליפורניה שהיו מיועדים לחולי נפש. הוא עבד במשך כ-10 שנים בעבודה הזאת עד שהמצב הבריאותי שלו התדרדר לפני כמה שנים וכבר לא התאפשר לו להמשיך לעבוד. 

 

במשך השנים אבי שירת בתפקידים חשובים נוספים בתוך הקהילה היהודית המקומית וגם בארגונים  בין דתיים.  הוא היה אדם שהצליח לבנות קשרים בין יהודים מזרמים שונים ובין יהודים ושאינם יהודים.  הוא עזב את העולם כפי שהוא חי בתוכו – מוקף באנשים מרקעים מאוד שונים. להספדים שלו הגיעו כ-850 איש ובמשך השבעה הגיעו כאלף איש מכל הקשת הדתית והתרבותית.  הגיעו יהודים רפורמים, קונסרביטיבים, דתיים, חב"דניקים, חרידים, חילונים וגם אנשים שאינם יהודים, כולל כמרים ועוד אנשים רבים שחלקם טסו ממקומות רחוקים כדי להפרד ממנו.  היה בלתי אפשרי לשכוח את אבי - הוא היה אדם שהשאיר רושם מאוד חזק מרגע המפגש הראשון.

 

אחת המשימות המשמעותיות ביותר שהוא לקח על עצמו היתה לפרסם באופן פומבי את העובדה שבולגריה הצילה את אזרחיה היהודים בתקופת השואה.  הוא השקיע שנים רבות ומאמצים אדירים כדי לפרסם את המעשים של העם, המלך והכניסייה הבוגלרית.  מאמציו הניבו פירות והוא אכן הצליח לכבד את בולגריה בצורה פומבית בהרבה פורומים על כך שהצילה את יהודיה.

 

אבי נתן לאחרים בצורה מלאה בלי היסוס. לא משנה באיזו שעה של היום או הלילה, אם מישהו במצוקה היה מתקשר אליו – וזה לא היה משנה אם זה היה חבר בית הכנסת שלו או לא – הוא היה שם עבורו. אנשים ידעו שאם אתה זקוק לאיזו שהיא עזרה, אתה מתקשר לחיים.  הוא היה אדם שאכפת לו מאנשים ועשה מאמצים אדירים כדי לעזור לאחרים – יהודים ושאינם יהודים.  כתוצאה מהאכפתיות והחוצפה שלו, הוא גם הצליח להפעיל לחצים שהובילו לשחרור של 2 אנשים חפים מפשע שנכלאו בבתי סוהר בארגנטינה ובטורקיה. 

אבי חווה בעיות רפואיות רבות במשך חייו שרובן היו כתוצאה ממחלת הסכרת שלו שאיתה הוא התמודד במשך יותר מ-50 שנה. אבל כמו כל אתגר בחייו, הוא לא נתן לזה לעצור אותו. הוא הסתכל על כל אתגר או קושי בחייו כמשהו שחייבים להתגבר עליו ולא כמשהו שמתייאשים ממנו.  הנחישות שלו לא אפשרה לו לקבל "לא" כתשובה וגרמה לו להשיג יעדים רבים בלי לפחד מכישלון.

 

אבי היה מנהיג במלוא מובן המילה ועודד צעירים רבים מהקהילה שלו לשרת את הקהילה היהודית ואת עם ישראל.  כל אחד מארבעת ילדיו מצא דרך ייחודית לתרום לעם היהודי – אחותי ואני ליאורה עלינו לארץ; אחי אריאל הינו רב חרידי, מוהל וספר סת"ם באטלנטה; ואחותי אליענה משרתת בחברא הקדישא בלוס אנג'לס. כל אחד מארבעת ילדיו ו-14 נכדיו של אבי קשור לעם היהודי בצורה הייחודית שלו ולפי דעתי זאת המורשת המשמעותית ביותר שהוא השאיר בעולם הזה. 

 

לזכר אבי, לקחתי על עצמי לגייס תרומות כדי לבנות בנין קבע לבית כנסת בארץ. כבר קיים בנין חינוכי על שם הורי ליד בית כנסת בית תקוה בקליפורניה וחשבתי שזה נכון שגם בארץ יהיה בית כנסת על שמו, כי ארץ ישראל ומדינת ישראל היו כה חשובות לו. הצלחתי לספר לאבי לפני שהוא נפטר את מה שאני מתכוונת לעשות, והוא חייך ושם את ידו על ליבו והבנתי שזה משהו ששמח אותו.  מי שמעוניין לתרום מוזמן לדבר איתי או עם הרב דוד בולג אחרי שנסיים כאן הערב, או מוזמן לקחת דף מידע עם פרטים מבחוץ.

 

לסיום, כמה תודות:  אני רוצה להודות להיברו יוניון קולג' על כך שאפשרו לנו להפגש כאן הערב ולכולכם על שהגעתם מקרוב ורחוק כדי לציין את השלושים של אבי. אני רוצה להודות לאחותי ליאורה שאיתה שתפתי פעולה כדי לתכנן את הערב הזה.  אני רוצה להודות לאמי שהיתה השותפה המלאה של אבי.  בלעדיה הוא לא היה מצליח להשיג את כל מה שהוא השיג ב-83 שנה ובטוח לא היה נשאר בחיים כ"כ הרבה שנים כי היא שמרה על בריאותו בצורה קפדנית, במיוחד בשנים האחרונות. ובסופו של דבר, אני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא שהיתה לי הזכות להיות הבת של הרב חיים אסא, ז"ל.

 

 
Michael Taslitz

 

I had the unique perspective to know Haim Asa for over 40 years. Starting as a young child, he was the Rabbi at our congregation. Later, we were family. Then, he was a grandfather to our three children. Finally, after my own father’s passing, he became a new, figure I could relate to as my second father.

 

In each of these roles, Haim brought his love, compassion, and dedication as somebody that knew what to truly value over all things in life. A deep spiritual belief in the tenets and values of Judaism. Fairness to all souls. Constant dedication to community. And, endless love for his family.

Haim suffered from losses in his life. But he knew how to take only the positive lessons and emotions from all of the upheavals that he experienced. Let others carry negativity and bitterness about the events that happened in their lives. This was not Haim’s way. From everything comes some good. And, it was his duty to pass that goodness along to all those he encountered throughout his days.

 

As we all know, Haim was a man who lived several lives. He was a proud Bulgarian to his final days. He had to leave his native country as a child but he never forgot what the Bulgarian King did when faced with the choice of handing over the Jewish community to the Nazis, or helping them escape certain extermination. This was a courage and a searing period that Haim would retell throughout his life.

 

Haim was also an Israeli. He witnessed and helped fight for the rebirth of a secure home for all Jews from around the world. Israel was the dream that became a reality for him. It was his proof that we live in a time in which miracles are something that you are a participant in. Miracles do not occur for those who do not pursue them.

 

Finally, Haim was a builder. He helped lead the establishment of two congregations, one in Buenos Aires, Argentina and of course Temple Beth Tikvah in Fullerton, California.

 

But Haim, with Elaine’s assistance, did not only build these communities. He saw it as his mission to cultivate them into a singular vision. As a young child, I can clearly remember meeting Haim for the first time in the Temple offices. His accent was so thick that I barely understood one word he said to me, and just nodded my head in the affirmative when he asked me something. Honestly, I think it wasn’t until I was 14 years old that I began to understand most of his sentences.

 

For so many families, Temple Beth Tikvah became their second home, and Haim, with Elaine, was the head of the household. He was accessible to all of us day or night. The phone rang and Haim was ready to stand with you through the good and tough times. He was the leader of services from the pulpit but he was also the manager of the parking lot when parents were picking up their kids from religious school on Saturdays.

 

Haim touched the lives of people throughout the world. As part of his duty for Tikun Olam, it was always possible for him to find the time and energy to make the extra visit or telephone call to share a comforting thought. To help teach a little lesson about the goodness and importance of maintaining the values of our religion.

 

It was not until his later years that I saw Haim finally rest a little, and appreciate all that he had been blessed with. The temple community was turned over to a new generation of leaders.

 

And, on those occasions when we were all together for a Shabbat lunch, Elaine and Haim could look around at their four children, their spouses, and 14 grandchildren to see what they had done to help build the next generation of our modern Jewish community.

 

In closing, all of this individual life’s greatness is almost beyond measure, which makes it especially tough to understand since we live in an age that seems obsessed with measurements. How fast is the data connection? How quickly can something be delivered to my door? How much does it cost?

 

It is a time when the ability to quantify everything has become our collective hobby.

 

Still, it is when we share the loss of somebody so dear to us, as Haim was, that we suddenly realize that there is still so much in our world that cannot be simply calculated. It is not about an amount of data. There is no dollar value to connect to it. There can be no way to objectively value what this person has brought to our lives.

 

For, this was truly a life that was lived beyond any measure. 

 

 
Rabbi Karen L. Fox
Wilshire Boulevard Temple, Los Angeles, California
Fullerton, California

 

Jerusalem Israel

HUC June 26, 2014

 

Thirty days…thirty days is a lifetime and no time.  We still gather round you Asa family.

 

Aviva and Daniel,  Liora and Michael, and your children….and also those marking this day in Atlanta,  Ariel and Michelle and family, and of course, in Los Angeles, your mother Elaine, and Eliana and Jeff and their children.  Thirty days, each day a marker of memory, of loss and pain.

But Haim would not want you to ‘sit’ too long.  Rabbi Haim Asa z’l was not a sitter, he was a do-er.  He had an energy that could light up a room, a heart that was open and a fire in his belly.  He lived to care for the Jewish people throughout the globe, the Jewish state….and his own family. Haim served the Latin American Progressive Jewish community early in his career and then, moved to Orange County California. 

 

Haim had not intended to be a rabbi, but a rabbi he became.  He actually had to decide to study business at USC or study for the rabbinate at HUC.  As Rabbi Steve Einstein wrote, “While he opted for the latter course, he never gave up his entrepreneurial skills—if you needed a Torah, Haim could get one; if you needed a Megilah, he’d get that too; if you needed furniture as a new immigrant, Haim would find it; and if you needed a burial plot, Haim would arrange for that as well.”    (S. Einstein, Eulogy for R Haim Asa, z’l)

 

Well, when Haim and Elaine came to Orange County, specifically to Fullerton, California, folks had not met such candid and confident Jews.  Orange County was still ‘lilly white—few blacks, few Hispanics and very few Jews lived there in the late sixties and early seventies.   We Jews kept to ourselves, finding work, buying houses and then quietly building a congregation. Who were these Jews--Mostly Refugee and Survivor families from Germany, Austria, Poland and Romania-- who felt they needed a traditional but reform congregation.

(Taken from my notes mailed to Steve Einstein). 

 

And so, Rabbi Haim Asa was selected to be the founding rabbi of Temple Beth Tikvah.  Rabbi Haim and Elaine brought warmth and acceptance.  When I met them at age 15, I learned that Judaism was fun and engaging, not only darkness and painful memory.  They shaped a small congregation that served as extended family for those who had no family; they opened their home for Shabbat dinners and Sukkah decorating parties, unheard of before in WASPy Orange County.  They stood up proudly even when others were still fearful.

 

Whereas my parents were hesitant to speak out socially or politically as Jews, Haim was bold.  He ignited a fire in the belly of young people in the 1960s, whether advocating for Israel or creating a caravan to the Hollywood Bowl after the 1967 Six Day War.  We stood with the entire LA Jewish community in Solidarity with Israel….and what an impact that made on me.  We protested on behalf of Soviet Jewry, we marched on behalf of Chicano farm workers. 

 

Yes, Haim walked the walk. After surviving the horrors of the holocaust in his native Bulgaria, Haim would do what he could to inspire others to make the world a better place for Jews and other Cultures. 

 

Personally, Haim changed and inspired my life. 

When I was 16, he told my new immigrant parents that I had won a scholarship to Camp Swig, near San Francisco.  First my father was furious that anyone would ‘give us money—we don’t need it’, he insisted.  Finally after Haim explained and explained again that this was an honor that I had earned, my folks OK’d my camp scholarship and off I went.  Through that summer –summer of 1967- and many following I learned to embrace Jewish community, to celebrate Shabbat, to study and to pray in new ways.  Haim knew what he was doing when he sent me to Camp Swig…and I was only one of many who benefited from his forethought and kindness.  Haim sent dozens of young people to Camp Swig and Hess Kramer; Haim’s warmth and candid conversation inspired generations to follow his path, and enter Jewish education and the rabbinate.  He encouraged me, way before women were rabbis. 

 

And Haim mentored us, my brother and I, and other rabbis, through a lifetime.  He kvelled when we were ordained as rabbis. He was excited at each of our professional positions; he gave good advice and knew how to say it like it was, with humor as well.  He and Elaine delighted in our marriages and our children, and they shared joy in life with my parents and devoted concern as they aged and died, for which I am ever grateful.

 

But more than that, Haim and Elaine modeled a way of life, building a community, celebrating Hagim, maintaining a central home life, when the world moved so quickly to distract.  That each of their children and grandchildren live Jewish life with such intensity is not just happenstance.  In contrast to the scene in the OC, The Asas made Jewish life and values central to their conversation, their passion, their hearts.   Their children understood the authenticity of their parents’ values and breathed that in deeply. They each express that commitment differently, yet passionately.

I’m grateful to stand here today, with you Aviva and Liora, and your families. I knew you as children (and taught you to swim).  You and your husbands and children carry Haim’s light and will continue to radiate his energy into this sacred community and nation.

May this moment in Jerusalem, a place your parents love, bring your comfort.

 

I am so grateful to call Haim Asa my Teacher, my Rabbi. 

And to this day,

I can see his broad smile and the knowing twinkle in his eye.

Zichrono L’Vracha.  HaMakom Y'nachem…

 

 

Tzvi Asa

 

Until about 1 week ago I thought I knew who my grandfather, Rabbi Haim Asa was. That was until his passing. When my mother called me on Wednesday afternoon around 4:30pm my time, I had a feeling that there wasn’t good news. After finding out the sad news, booking a last minute flight and car, then between flying and getting to California to be able to be with my grandmother, father, and 3 aunts to comfort them and be there for the funeral, it gave me time to think. I always knew my Saba was a special man; he always had a nice word to say to everyone no matter who they were. He always had advice for me from talking about cars, lending money when I was in need, general life, and everything in between Saba was always there for me. To me he was a grandfather, a protecting, caring, older figure and role model I looked up to. I don’t think it was until we went over to TBT (Temple Beth Tikvah) and slowly, slowly people started coming in for the eulogies that I just began to realize who he may have been, but even then I had no idea. When the consulate general of Bulgaria came up to speak, it slowly dawned on me that my Saba was a well respected and influential man. It hit me strong when someone told me over 800 people were at the eulogies and another 400+ at the funeral. The following day the chairman of the House Foreign Affairs Committee gave a speech in front of the House of Representatives giving tribute to him. But what really drove the point home was the fact that within minutes of Shabbos being over, my aunt’s house filled up over 45 people many who probably had very few interactions with my grandfather yet they showed up and shared stories. That was truly amazing to me that there is such a strong support group for my grandmother, father and aunts. It continued to amaze me how every person had a story to share. From Rabbis of shuls, to young teenagers who were just looking for inspiration or a “cool” Rabbi (yes someone at the shiva house said Saba was a “cool” Rabbi) and people just looking for a friendly person who could give advice on almost anything. He was there for them, whether non- Jew, orthodox or something in between he took them under his wings, mentored and loved them like they were his own child.

 

Saba, I now see where my father, mother, aunts, uncles and even me, have the want and need to reach out to everyone, just wanting to bring them closer to the truth and inspire them. It was passed down not only through your words, but much more so through your actions on a constant basis by loving everyone. You have inspired and left a mark on every single person you met. Saba you left very big shoes to fill and I can only hope I can even be a drop in the bucket you filled, inspire even a fraction of the people you inspired, and touch even a small amount of people you touched, in your accomplished life.

 

I love you, miss you and am davening for your neshemah,

Tzvi

 

 

Tova Asa

 

“I have no regrets”. These four words have stuck with me ever since I heard them at the eulogies for Saba. To be able to end one’s life with not feeling a sense of regret is a truly amazing thing. This is such a big and important lesson that I learned from Saba. Although I’m sure Saba made mistake throughout his life (like every human being), he was able to move beyond his mistakes and grow from them. To be able to do such a thing shows tremendous greatness.

 

Something else that always will remain with me about Saba is the way he responded whenever I asked him how he was doing. Every single time, no matter what was going on, he would say “Baruach Hashem”. Whether it was at a moment that he really was doing fine, or when he was in tremendous pain, Saba was able to say Thank G-d, things are okay. It’s much easier to complain about the pain and discomfort, but Saba chose to look at things in a different perspective. He chose to focus on the things that were good in his life.

 

Another very important lesson that I leaned from Saba was gratefulness. He always was telling me how much Savta helped him with whatever he needed. He called Savta his personal nurse (which she was!) and he was so appreciative for the endless hours she put into making sure that he was comfortable- whether during dialysis, in the hospital, or in his day to day life.

 

Although it was very hard for me to not be in California with everyone else during the funeral and shiva, I got tremendous comfort listening to the eulogies about Saba. Each person who spoke gave over the same message- Saba was someone who cared about the needs of each individual, in addition to the community at large. He was a well-respected man, which I think was just a reflection of the respect that he showed for others. Everyone felt that they were a friend of Saba’s, despite their age, religion, or nationality.

 

I feel privileged to have had a grandfather like Saba, an individual who cared and never stopped helping those in need. I hope that as his granddaughter, I will be able to live my life with all of the wonderful qualities that he lived his life with.

 

 

  אליאב זהבי–אסא    Eliav Zahavi-Asa

 

לסבא היקר,

מאז שפגשתי אותך בפעם הראשונה, הרגשתי שעומד מולי בן אדם שבו זמנית נמצא בעולם הזה וגם חלק מנפשו נמצאת עם הקדוש ברוך הוא.  תמיד אהבתי את סיפוריך המדהימים ולפעמים הרגשתי שאתה מדבר לא רק אלי אלא גם אל קהל  יותר רחב ממני.  נגעת באלפי לבבות ובכל אחת מהם בדרך מיוחדת.  וגם בי נגעת בצורה זאת.  היה קשה לאבד אותך והייתי רוצה להכיר אותך יותר טוב ממה שהכרתי אותך. כמו שאתה נגעת בנפש של אנשים, גם אני רוצה ללכת בדרכך.

אוהב ומתגעגע,

נכדך ומעירצך אליאב

 
 
 
 
 

Copyright 2018 Zemer Hazayit
Website Created by RapidFire Consulting